שנה על ההר

אם לא דרך הראש דרך הרגליים…

ישבתי לי כאן בחוסר מעש מוחלט.

לא הצלחתי להרים את עצמי, גם הדברים שאני אוהבת לעשות לא משכו את לבי יותר.
אפילו לא יצאתי אל גינתי האהובה. כהרגלי בקודש, חשבתי וחשבתי וחשבתי וחשבתי …
עד שיצא לי עשן מהאוזניים- הרגשתי רע אין ספק…..תחושת דיכאון וחוסר אונים השתלטה עלי.
הכלי המח   החריף שלי?  מה אתו? איך זה שלא נותן תשובות?

 ביום אביבי מקסים נכנסה שכנתי האהובה ציפי ואמרה "אני חייבת להתחיל לזוז…
רוצה ללכת אתי?"

כל ישותי משכה למטה. לא רציתי לזוז אבל איזה ניצוץ של הבנה חלחל ובלי חשק אמרתי, בסדר.Read More

יצאנו אל ההר , הגבעונת החמודה והמרתקת שמאחורי הבית שלנו. בדרך אל ההר, ביתה של חגית, ראשה מציץ מחלון המטבח. "לאן?" "להר." "אני באה!".

המסע התחיל באביב ונמשך לכל אורך השנה.
בגשם ובשמש מצאנו את עצמנו צועדות על ההר , חוקרות את ההר משתתפות במחזורי הטבע
בגופנו בנפשנו וברוחנו.
עד מהרה למדה הסביבה שלנו לכבד את ההליכה אל ההר שלנו , זמן של שקט ביחד זמן של שקט עם ההר.

על ההר הזה חיים דורבנים וצבאים ציפורי טרף חגות מעל וגם ציפורים נודדות. הר מלא חיים. מצאנו את עצמנו סובבות את ההר , חודרות אל ההר .

כל עונה הביאה את השמחות שלה- ואנחנו אתה , לפעמים בשקט לפעמים בשיחת נשים קולנית וחקרנית. גילינו שלא חשוב איך אנחנו מגיעות להר אנחנו תמיד יוצאות ממנו שמחות, רגועות, בהירות.

גילינו שלפעמים תנועה פיזית פשוטה ולאו דווקא חקירת הנפש לעומק,  עושה את העבודה.
גילינו שהחיבור לטבע מנחם אותנו, מזכיר לנו את מחזורי החיים.

התחלנו את ההליכה באביב, הכל פרח מסביבנו בעוצמות שאין לתאר – הכל ירוק מלא חיים
אחרי החורף.
בכל יציאה נעתקה נשימתנו למראה היופי ההוד וההדר של הטבע לחיות הגדולה שטבלנו בה
בלי מילים , בלי מחשבות, בלי חיטוטים. זה חלחל בנשמתנו, החל לרפא אותה אט אט.

החודשים עברו , הקיץ מגיע, מסביבנו הירוק מתחיל להצהיב  הפריחות נעלמות לאטן –
פה ושם פריחות אופייניות לקיץ. ובעומק הקיץ אנחנו צועדות על ההר ומקבלות מסר ברור וחזק:
מה שחי ימות – מה שימות יחיה! מחזורי החיים מוות חיים מוחשיים עכשיו.

בעומק הקיץ אנו מאחרות יותר ויותר את שעת היציאה שלנו. השמש קופחת גם בשבע בערב…
מחכות שתרגע ומוצאות את עצמנו הולכות בחושך תחת חופה של כוכבים.
יללות תנים ושריקות ציפורי לילה מלוות את דרכנו. מרימות עיניים לשמיים , עוקבות אחרי מולד הירח.
חגית בטובה משתפת אותנו בידיעותיה באסטרונומיה – שם למעלה גיבורים מיתולוגיים ודובות
גדולות וקטנות וכוכב הצפון וגם עגלות מציצות אלינו ומספרות סיפור.

הקיץ הולך ותם. הסתיו מגיע . הימים מתקצרים. האוויר מלא בריח של סתיו.
נעשה קריר אנו חשות הקלה אחרי אוגוסט הבוער- הצבע אפרורי יותר, מכניס פנימה אל הלב.
זמן של עצב מתוק – אנחנו מתכנסות. מקדימות את שעת היציאה שלנו ומחכות..מחכות…ביחד עם ההר, הצמחים, החיות, לטיפת הגשם הראשונה . והיא מגיעה…ואחריה עוד אחת ועוד אחת…
אנחנו רוקדות בגשם שמחות..בלב מתרונן..

אט אט ההר שלנו מוריק. הנוף הפתוח מוריק אנחנו חודרות לעומק ההר אחרי שבקיץ לא העזנו מחשש רמשים ארסיים. פה מציצה רקפת, שם הזעתר מגדיל עלים , המרווה זוקפת ראש. החיים מתחילים לרחוש שוב.

עומק החורף, קר מאד. אנחנו יוצאות עטופות במעילים וצעיפים אבל עד מהרה מתחממות. השמיים קודרים, עמוסי עננים עסיסיים, כבדים ומלאים. ברקים, רעמים, גשם כבד וגם ברד ורוחות מסביבנו ועלינו אנחנו מתפוצצות מצחוק , ציפי חולצת נעליים וקופצת לשלולית הראשונה שהיא מוצאת. אנחנו רטובות עד התחתונים צורחות צוחקות . חוזרות הביתה נוטפות ממים הכל ספוג הלב שמח הראש נקי

סגרנו מעגל עם עצמנו, עם ההר.

שלושתנו ירדנו במשקל – הדם זרם בעורקינו ביתר חופשיות- הגוף שמח- הנפש שמחה .

ההר ריפא אותנו. החזיר לכל אחת את מה שאיבדה …בלי מילים, רק תנועה, תנועה גדולה

באביב ההוא נפתחה הקדירה של סבתא